עיצומו של חג

חג שמח!

אנחנו מסיימים הלילה מערך ארוך שהתחלנו אותו בר"ח אלול הגענו לר"ה ועברנו משם א"ך ימים עד לשמיני עצרת.

חז"ל לומדים את חובת השמחה בשמיני עצרת מהפסוק "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ."^[1]                             "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ." אומרת לנו התורה על שבעת ימי חג הסוכות. ומביא רש"י במקום את דברי חז"ל "ולפי תלמודו למדו מכאן לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה". ושואל הגר"א^[2] איך יתכן שאמרו חז"ל ש"והיית אך שמח" בא לרבות? הרי אנחנו יודעים ש'אכים' ו'רקים' בתורה באים למעט. מסביר הגאון שאכן זה בא למעט, זה בא למעט את הסוכה, את הלולב, את כל מצוות החג. נכנסנו אל סוכות מסובבים את עצמנו במצוות. יושבים בסוכה, אוכלים, שותים וישנים, כל אחד מהמעשים האלה כאשר עושים אותם בחג בסוכה הוא מצווה. סוכות אומר הרב הוא לקחת את הכוחות של ימי התשובה אל תוך החיים ועכשיו לחיות אותם מתוך שמחה בחג הסוכות^[3].                                                    שלוש פעמים מצווה התורה על מצוות השמחה בחג הסוכות. 'והיית אך שמח' בא לרבות את שמיני עצרת. כאשר אנו מגיעים אל היום השמיני, אנחנו אחרי מהלך כל כך ארוך שכביכול לא צריך כלים. רק אנחנו ורבש"ע. אומר לנו רבש"ע 'קשה עלי פרידתכם עשו לי סעודה קטנה רק אני ואתם' כל החג הזה 70 פרים כנגד 70 אומות העולם. כעת כולם הולכים ונשארנו רק קודשא בריך הוא ואנחנו. לא צריך הרבה רק "פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד"^[4] - אנחנו ביחד.                                                                   אומר המשך חוכמה "וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ."ממעט את אומות העולם^[5]. כל אלו שהתפללנו עליהם ודאגנו להם, עכשיו רק עם ישראל ורבש"ע. וברגע הזה לא צריך כלים, השמחה היא הכלי.                        אומרים חז"ל על שמיני עצרת "שמיני רגל בפני עצמו"^[6] אומר רש"י רגל בפני עצמו -  שאין בו סוכה. הלא אמרנו שבעת ימי החג "זמן שמחתנו" ואמרנו בשמיני עצרת "זמן שמחתנו" אז מהו רגל בפני עצמנו? שמעטנו את הסוכה והלולב, את כל הכלים הנפלאים האלו, את המצוות העצומות האלו שאיתם היינו שבעה ימים, ונשאר רגל בפני עצמו. מה עיצמו של הדבר, מה עיצומו של הרגל? "והיית אך שמח" השמחה של עם ישראל בלהיות שייכים לרבש"ע בלהיות עמך וצאן מרעיתך.                    לא בכדי הצמידו חכמים ליום זה את שמחת התורה, את סיומה של התורה והתחלתה מחדש.        הרב נבנצל מספר על אחד מהאדמורים שקיבל מכה חזקה ברגלו ונאסר עליו לדרוך עליה בחג הסוכות. הגיע שמחת תורה והנה האדמור קם ומתחיל לרקוד בשמחה עצומה כל החג כולו. אמרו לו החסידים 'איך הרב רוקד? הרי הרופאים אמרו שאסור בגלל הרגל.' ענה להם האדמור 'שמיני עצרת זה רגל בפני עצמו. הכח של שמחת תורה נותן את הכח לעמוד על הרגליים.'                                    קראנו היום "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ."^[7] בפרשת 'וזאת הברכה' זבולון כידוע הוא זה שאחראי על הפרנסה, על הצד המעשי בשיתוף הזה של יששכר וזבולון. אז איך אומרים לו " שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ" לכאורה הוא עכשיו יוצא ומתרחק מן התורה. אומר השפת אמת^[8]:  השמחה היא הכוח שאנו לוקחים אתנו אל תוך חיי המעשה. " שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ " כשאתה בשמחה, כששמחת התורה הולכת איתך, אתה נשאר כל הזמן מחובר בתוך חיי המעשה. השמחה היא הכלי להכיל את השפע העצום הזה שנותן לנו רבש"ע.                                                                                               אומר הנצי"ב^[9]: יש מצווה מיוחדת בריקוד. יש את הצד של השמחה ויש את הצד של הריקוד. כמו הלולב שהוא סמל לניצחון, כך הריקוד. הריקוד מבטא את הניצחון של עם ישראל, את היציאה שלנו מנצחים בע"ה לשנה טובה מימי הדין. ולכן אומר הנצי"ב שגם מי שאין לו שמחה שירקוד. כי הריקוד הוא ענין בפני עצמו בשמחה של תורה.

אז אנחנו שזוכים להיפגש בשמחה עצומה זו מתוך כל הימים שעברו עלינו, סוגרים את המעגל, ויצאים בע"ה אל החורף שיהיה בע"ה גשום ובריא לכל עם ישראל. ושנזכה שהשמחה הזו של התורה תלך אתנו אל תוך חיי המעשה, אל תוך לימוד התורה, אל תוך שנה טובה ומבורכת לכל עם ישראל.

השיעור ניתן בהרקדה במוצאי שמחת תורהאור לכ"ג תשרי תשע"ט

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: